<h1>חדושי הרא"ה — סוכה</h1>
<h2>דף יח.</h2>
[סוכה י"ז ע"א] ואמינא להו אנא מאי האי, בשלמא לדידי משום שיעורא ולאו שיעורא הוא, וכיון דלא שוו שיעוריהו לא מצטרפי. פי', בשלמא לדידי סכך פסול משום שיעור מקום הוא, ואויר משום הפלגה, משום הכי כיון דלאו משום חד טעמא נינהו לא מצטרפי. אלא לדידכו דאמריתו דטעמא דסכך פסול ואויר, תרוייהו משום הפלגה, מה לי הפליגו בסכך פסול, מה לי הפליגו בסכך פסול ואויר. ורבנן דבי רב לא אהדרו ליה מידי להא, דסבור דכיון דלא שוו שיעוריהו לגמרי, דזה בשלשה, וזה בארבעה, לא מצטרפי. אמר ליה אביי לרבה אי הכי לדידך נמי נהי דלא שוו שיעוריהו בסוכה גדולה, בסוכה קטנה ודאי משוו שוו. פי', דטעמא דתרוייהו בסוכה קטנה משום הפלגה, ובסוכה קטנה נמי פסיל בשלשה בין אויר בין סכך פסול. אמר ליה התם לאו משום שיעורא הוא, אלא משום דליכא הכשר סוכה הוא. וכל היכא דלא שוו שיעוריהו לא מצטרפי. הא ודאי מקשה לרבנן דבי רב דאמרי דכל היכא דהוי משום חד טעמא [לא] מצטרפי. והתנן הבגד, שלש[ה] על שלש[ה], למדרס. השק, ארבע[ה] על ארבע[ה], העור חמשה על חמשה, המפץ ששה על ששה. וכולהו משום טומאת מדרס. ודוקא קתני בגד דחמור עם שק דקיל מיניה טפי ושק עם עור דקיל מיניה, והוא הדין בגד עם עור דקיל טפי, דחמור מצטרף עם הקל ממנו קאמר תנא דמצטרפין. והא לאו [שוו] שיעורייהו לגמרי. בשלמא לרבה ניחא כיון דכולהו מטמאין מדרס. ומשני, התם כדקתני טעמא, אמר ר' שמעון מה טעם הואיל וראויין לטמא מושב. לרבה מפרש לה הואיל דטומאת כלן טומאת מדרס, ורבנן דבי רב לימרו הואיל ושיעורן שוה לטמא מושב. כי הא דתנן, בכלים, המקצע מכולן טפח על טפח טמא. פי', מאחד מכולן לאחר שניטמא הרי הוא עדיין טמא. משום דחזי לטלותו על גבי החמור. פי', במקום מושב. וכיון דעבד בה מעשה ואחשביה להכי ואיהו חזי להכי חשיב וטמא. ומדאשכחת דשיעורן שוה במקצע (דאחד) [מאחד] מכלן טפח על טפח, מצטרפין.
<h2>דף כב.</h2>
[סוכה כ"ג ע"ב] דתנן הלוקח יין מבין הכותיים. הא מיירי בערב שבת בין השמשות שאין לו פנאי לעשר, ומיירי במקום שאין שם גוי, דכותי אינו מקפיד על מגע גוי. וסבר לה כמאן דאמר כותיים גרי אמת הן, ומיירי קודם שגזרו עליהם. ולוקחו בשעה שאין לו פנאי לבודקו לכותי להשקותו ממנו, שאלו היה לו פנאי היה סומך עליו. או אפשר שאם היה לו פנאי לבודקו אין סומכין עליו, דדילמא כותיים סברי לה כמאן דאמר [ב"מ פ"ח ע"ב] עשר תעשר [ואכלת] ולא מוכר, תבואת זרעך ולא לוקח. היאך יעשה שיוכל לשתות ממנו אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה. בלוקח מאה לוגין, ותרומה בבינונית אחד מחמשים, לפיכך אומר שני לוגין וכו'. לא שיקבע להן מקום שהרי שנינו [תוספתא דמאי פ"ח הי"ד] קרו לה שם מפיה לא ישתו משוליה, משוליה לא ישתו מפיה, מפני שמשקין מעורבין הן. אלא אומר בתוכו, ולמוצאי שבת כשמעשר אומרים הוברר הדבר למפרע שאלו הן של תרומה. עשרה מעשר ראשון. האי עשרה עשרה קטנים שהרי לא נשארו בה אלא צ"ח לוגין, ואם יותר משלו, אין ראוי, דהוה ליה מרבה במעשרות, ופירותיו מתוקנין ומעשרותיו מקולקלין, שהרי טבל יש בתוכן, ולא יוכל לוי לאכלן, אלא עשרה קטנים. וכן תשעה מעשר שני. מיחל ושותה מיד. פרש"י ז"ל מיחל מחלל מעשר שני על מעות שבידו כיון שאפשר לו בחילול, דכל היכא דאיכא לתקוני מתקנינן ולא סמכינן אבקיעת הנוד. ולא נהירא, דמעשר (ראשון) [שני] צריך לקבוע לו מקום כשרוצה לחללו. ואם תאמר הכא נמי קובע לו מקום לצפונו או לדרומו, אכתי מאי תקנתא איכא, דהא קאי אספק טבל משום בקיעת הנוד מתרומה ומעשר ראשון, ולא תקנת ולא מידי. ומשום הכי מפרשי מיחל מתחיל ושותה מיד, ולמוצאי שבת כשמפרישין, אמרינן הוברר הדבר למפרע שאלו הן, ויש נוסחאות שכתוב בהן מוהיל, פי' מוזיג. דברי ר' מאיר, דסבר דלא חיישינן לבקיעת הנוד ור' יהודה חייש.
